האם אתם פרפקציוניסטים? מרבית האנשים אינם חווים עצמם כפרפקציוניסטים. בפועל, העבודה בקליניקה לימדה אותי עם השנים שהחיפוש אחר שלמות (או הצו הפנימי לעשות דברים "כמו שצריך") חודר כמעט לכל מרכיב בחיים של רבים מאתנו ובוודאי שלפן התפקודי. למדתי שגם אנשים שמעולם לא תפסו את עצמם כשואפים לשלמות או אף כקרובים לכך באיזושהי דרך, הם לעיתים קרובות בעלי סטנדרטים לא פשוטים בתחומים מסוימים, סטנדרטים שמקשים מאד על שיפור ההתנהלות. אפילו אנשים שמתנהלים באופן שנראה כאוטי לחלוטין מן הצד הם לפעמים שוחרי שלמות בתוכם, שלמות שמונעת מהם לשפר באופן פרקטי את חייהם. את הטקסטים ב"עוזר אישי" השנה אני רוצה לייחד לצורת החשיבה הזו שהיא מנת חלקם של כולנו, בדרך זו או אחרת.
איטיות ופרפקציוניזם
אנשים רבים המתארים עצמם כאיטיים הם פעמים רבות פרפקציוניסטים והאיטיות היא רק תוצר לוואי. ההסבר הוא פשוט – כשמנסים לעשות משימה בצורה מושלמת היא פשוט אורכת זמן רב (רב מאד...). הנטייה היא להתעכב על פרטים לא מהותיים וגם לבדוק בשנית ובשלישית כל פעולה. המטרה אצל אנשים כאלה אינה סיום המשימה ביעילות ובמהירות האפשרית אלא "הציון" שיתלווה למשימה, תושלם מתי שתושלם. הפרפקציוניסט יודע מהי הדרך המושלמת לביצוע המשימה וחותר אליה – לא למשהו טוב מספיק או "עובד". סרבול זה הופך משימות רבות למעיקות ומתישות, גם אם מדובר בבסיס במשימות פשוטות יחסית או בעלות חשיבות נמוכה. כדי להגביר את הקצב ולהפחית את עוצמתה של כל משימה ומשימה כדאי לעבוד עם טיימר, ללמוד להתחבר לזמן. הטיימר יסייע לכם לצאת מהשיטוט האינסופי בנבכי דרכים צדדיות של המשימות אל עבר ערוץ מרכזי יותר. כלי נוסף הוא לבצע קודם "טיוטא" של המשימה ואח"כ להשאיר זמן למקצה שיפורים. זה יכול להיות בכתיבת מסמך או בסידור חדר ברמת "טיוטא" במהירות ולאחר מכן שיפור וירידה לפרטים אם חשים צורך.
פרפקציוניזם במשימות קטנות
מעניין להסתכל על משימות יומיומיות קטנות ושגרתיות במשקפיים הפרפקציוניסטים. כמעט כל משימה שכתובה לכם כעת ביומן או שמתרוצצת לכם בראש אפשר לעשות "כמו שצריך" או להסתפק בביצוע סביר ואף בביצוע "חפיף" במהירות הבזק, שלעיתים הוא הדבר הנכון ביותר בסיטואציה. אפשר לסדר מטבח בחמש דקות, בחצי שעה או בחמש שעות. אפשר לכתוב מייל בכמה דקות וללחוץ "שלח" או לקרוא אותו שוב ושוב ולשלוח רק כעבור מספר ימים (או לעולם לא). אפשר לקנות סנדל לילדים בכמה סיבובי חיפוש, בשעתיים או בכמה דקות. מחד עומדת סיומה של המשימה ומן העבר השני – השקעת זמן, אנרגיה ומחשבה שאינם בהכרח נחוצים ויעילים. מה קורה אצלכם כשאתם ניגשים לסדר את המטבח? לכתוב מייל? באילו משימות יומיומיות אתם משקיעים בצורה מופרזת מתוך הדחף לעשותם "כמו שצריך"?
פרפקציוניזם כהיבט חיובי
פרפקציוניזם נתפס על ידי רבים כדבר חיובי, כתכונה הגורמת להישגים גבוהים ובלתי מתפשרים. ישנם ויכוחים בין תיאורטיקנים ואנשי מקצוע האם אכן יש דבר כזה, פרפקציוניזם חיובי. יתכן כי היכולת לבחור מתי ואיפה להשקיע את המקסימום ומתי להשקיע פחות היא המפתח לאיזון בהיבט הזה. יש בהחלט מקום במשימות מסוימות או במצבים מסוימים לרדת לפרטי פרטים ולהגיע לסדר, איכות וחדות מרבית. זו הנאה צרופה לקבל ולתת שירות מעולה, לעבוד עם מוצר מעולה או להרגיש שחושבים על משהו לפרטי פרטים. הישגים ותוצאות מצוינות הם בהחלט שאיפה לגיטימית והם חלק מהלהט והעומק של החיים, אך האם צריך להגיע להישגים כאלה גם ברמת קיפול הכביסה או בכל מייל ומסמך? היסוד הוא בחירה, הבחנה. לא כל דבר צריך לעשות כמו שצריך. זה פשוט בלתי אפשרי ואף פוגע ביכולת להצליח בדברים שבאמת חשובים לכם. אל תשאפו אוטומטית לביצוע מושלם, הטילו ספק.
חלקיות ככוח תפקודי עצום
אחת הדרכים לשפר דרמטית את התפקוד היא לעשות חלקי משימות "כל פעם קצת". הפרפקציוניסט לא מאמין בזה - הוא יתחיל לסדר את הארון רק כשיש לו שעה פנויה לכך, יפתח בכתיבת עבודה רק כשיש לו יום שלם לפניו. מאחר ומצבי הפניות הקוסמית הללו נדירים יחסית בחיינו העמוסים, מרבית המשימות הללו לא יתבצעו כלל. לעומתו, אדם גמיש יותר יראה שיש לו עשר דקות מתות לפני יציאה מן הבית וייבחר לשטוף כלים, אפילו את חלקם, או להתחיל את העבודה בשעתיים הפנויות שיש לו וכך יעבור את המחסום המורכב של ההתחלה. כל עשייה מקדמת ויש כוח עצום בביצוע קליל יותר, נטול משקולות כבדות. פעמים רבות נכון פשוט לעשות משהו בזמן שיש - בלי תכנונים, בלי לפרק למשימות קטנות, בלי אסטרטגיה. יתכן שהתוצאה תהיה חלקית או מעוררת ביקורת מהסביבה אבל עשיתם, קידמתם, הכנסתם תנועה וההספקים יעלו בהתאם. בהקשר התפקודי היומיומי בהחלט מוטב ציפור אחת ביד מאשר שתי ציפורים על העץ.
טעות החשיבה "הכל או כלום"
היא אחד הדברים המעניינים ביותר אצל פרפקציוניסטים. לפני כמה שנים אמר לי סטודנט בסדנא שהוא מעדיף לא לגשת למבחן כלל מאשר לקבל 70, כלומר לקבל 0 ולשמר תחושה של פוטנציאל עדיף מבחינתו על פני 70 שמסמן בעיניו בינוניות וחוסר יכולת. המחשבה להיתפס על ידי עצמי או הסביבה כבינוני (כלומר ככישלון מבחינת הפרפקציוניסט) היא גרועה הרבה יותר מאשר לא לבצע את המשימה כלל. צורת החשיבה הזו מייצרת הימנעויות רבות והמשימות נערמות וממתינות לביצוע כאשר "יבשילו כל התנאים" או כשיהיה את הזמן, המקום ומשב הרוח המושלם שיאפשר את ביצועה. צורת החשיבה הנוקשה הזו מובילה כמובן להספקים נמוכים מאד ולדחיינות עמוקה. לדחיינות התייחסתי רבות ביומנים הקודמים אך זכרו שהיא רק התוצר בסופה של הדרך. הדבר החשוב והמעניין יותר הוא לבחון מה עומד מאחוריה. פעמים רבות, אם תקשיבו לקולות בראש, תמצאו שם את "הכל או כלום" מככב, מונע מכם לתפקד כפי שהייתם רוצים.
פרפקציוניזם והפחד לטעות
פרפקציוניזם הוא למעשה סוג של פחד, חרדה. חרדה מכישלון, ממבט ביקורתי של הסביבה, מקטסטרופה שעשויה לקרות אם המשימה לא תתבצע בצורה מושלמת. מה באמת יקרה אם תבצעו את המסמך הלא מאד חשוב שיש לכם לבצע בצורה סבירה? האם עדיף במקום בו אתם עובדים או בבית לבצע במהירות סבירה ובצורה סבירה או שעדיף לבצע לאט מאד ומעט מאד אך בצורה מושלמת? שימו לב כי אחד הפרדוקסים של פרפקציוניסטים הוא הרצון להימנע מביקורת דרך ביצוע מושלם, אך הביצוע האיטי או הדחיינות התמידית מובילים ממילא לביקורת. במילים אחרות, הדגש הוא ביצוע לפי סטנדרט טוב דיו ולא על פי ביקורת רגשית עמוקה ומוטמעת שיתכן שאין לה כבר מקום בחייכם הבוגרים כיום.
הבחירה המושלמת
פרפקציוניזם מקושר רבות גם ללבטים וקונפליקטים. פעמים רבות קושי תפקודי, דחיינות או איטיות מקורם פשוט בקושי לקבל החלטות בצורה יעילה. קבלת החלטות הוא נושא מרתק ככלל ובוודאי שבפן התפקודי. אחד הקשים האופייניים הוא חיפוש אחר הבחירה או האופציה המושלמת. אנו משהים את ההחלטה ודוחים את הפעולות הכרוכות בה עד שנדע באופן שלם ובטוח מה עלינו לעשות. אך כמובן שבמרבית הדברים אין בחירה מושלמת, לכל בחירה שנעשה יש חסרונות ואם התשובה היתה כה ברורה היינו בוחרים בה במהרה. בעולם השפע בו אנו חיים הדבר מורכב שבעתיים והתאגידים השונים מנסים לשכנע אותנו שאכן יש בחירה מושלמת כדי שנצרוך עוד ועוד. אגב, גם בבחירה של אמצעי לניהול זמן אנחנו עשויים לחפש באופן אינסופי אחר המושלם (עוד יומן, עוד אפליקציה, עוד לוח, עוד צורת רישום) במקום לדבוק במשהו שעובד מספיק טוב. אין בחירה מושלמת. יש בחירה טובה מספיק.
רק כשאהיה ממש מוכנה
במשימות חשובות או מלחיצות במיוחד אנחנו נוטים לדחות את הקץ עד שנרגיש שאנחנו "מוכנים לגמרי". כלומר, פעמים רבות נימוקים פרפקציוניסטים מתפקדים למעשה כמעין הצדקה פנימית לדחות, לא לבצע. החששות שלנו מהמשימה ומהתוצרים שלה מנומקים על ידי הפחד לבצע "לא כמו שצריך". בפועל, לעיתים קרובות הזמן הזה אינו מגיע כלל ולכן פרפקציוניסטים רבים עושים מעט מאד או עושים בדקה ה -90. גם בדקה ה -90 הם כמובן לא מוכנים לגמרי, אלא מבצעים כי אין ברירה. בפועל, ממילא התוצאה אינה טובה ונלווית אכזבה לביצוע, אבל האיום הנפשי נמוך יותר כי "אם היה לי יותר זמן יכולתי לעשות את זה בצורה מושלמת". האם אתם מוכנים לנסות לקחת יותר סיכון רגשי ולהגן על עצמכם פחות? הקלישאה אומרת שלכל היותר תכשלו. יתכן שאתם מסוגלים להתמודד עם כישלונות קטנים טוב יותר ממה שאתם חושבים.
ההנאה שבפרטים הקטנים
לעיתים אנחנו מבזבזים זמן וכוחות רבים על ירידה לפרטים מאחר וזו פשוט פעולה מהנה עבורנו ולכן שווה לבדוק את מידת העונג שלכם מכך. אם למשל אתם קוראים על תחום העניין שלכם כדי לקבל החלטה מסוימת, הרי שאפשר לקרוא שעות על גלגלים מיוחדים לאופניים, על סוגי שולחנות או על סוגים של עגלות לתינוקות ולעשות אלפי השוואות ותתי השוואות. זה לוקח המון זמן, זה למעשה כמעט אינסופי אבל... היי, זה כיף. גם ברמת התוצרים האישיים שלנו, יש עונג רב בלקרוא מייל מצוין שכתבתם או לחדד עוד ועוד תוצר נפלא שיצרתם. ההנאה הזו היא לגיטימית וחשובה, היא מניעה אותנו פעמים למצוינות ומשמחת, רק נסו להיות מודעים אליה. רבים חשים תסכול שהם מבזבזים זמן רב על פרטי פרטים כאשר בעצם, בעומק הדברים, מדובר על הנאה שקשה לוותר עליה. ביצוע מהיר יותר של דברים מסוימים דורש לעיתים ויתור על התחושה הזו, על הסחף המענג הזה.
פרפקציוניזם וחרדה
כדי להתמודד טוב יותר עם פרפקציוניזם נדרשת, בין השאר, התיידדות עם החרדה הפנימית שלנו או יש שיגידו: "להסכים לחיות עם קצת חרדה". הפרפקציוניזם הוא למעשה מעין כדור אנטי- חרדתי קצר מועד. יש משימה, היא מעוררת חשש ואנו מאמינים שאם נעשה אותה "כמו שצריך" לא נחוש מתח או חרדה אלא הקלה. הביצוע המושלם של שטיפת הכלים אכן מרגיע אותנו ומונע ביקורת פנימית וחיצונית כלפינו אבל זהו רק שקט זמני מאד מאחר והדחף הזה יופיע שוב כלפיי משימה אחרת וחוזר חלילה. אם נסכים לחפף לפעמים או להפחית ביצועים מושלמים נחווה חרדה מסוימת מההשלכות של הבחירה הזו אבל כמכלול, עם הזמן, החרדה תרד מאחר ומשימות יהפכו לקלילות יותר ודרמטיות פחות. להסכים לחיות בחרדה זה לחוש את המתח בגוף בעת הביצוע הלא מושלם ולתת לו כמה דקות לעבור במקום לנסות להרגיעו על ידי השתעבדות והעמקת יתר במשימה. במידה והחרדה היא עמוקה ונוכחת מאד בחייכם כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע המומחים בכך.
לחפף בכוונה
אחד הכלים היעילים להתמודדות עם פרפקציוניזם הוא לנסות יום/שבוע/חודש לחפף בכוונה. אפשר לבחור תחום מסוים בחיים ולתרגל זאת או בכמה תחומים, לשחק קצת עם הנוקשות הפנימית. נסו לתלות משהו בצורה סבירה ולא מאד מדויקת, לשטוף כלים בצורה פחות יסודית, לכתוב מייל מהר ולשלוח. תוכלו לראות שבלחפף, במיוחד אם יש קול חברתי שמבקר זאת (כמו בן הזוג, הורה או מישהו בעבודה) יש גם מידה של התרסה נהדרת שאפשר אף ללמוד להנות ממנה. האם זה באמת קריטי שמזלג אחד נשאר מלוכלך? או ששלחתם מייל עם שגיאת הקלדה? האם באמת שווה לעשות הרבה פחות ולדייק בכל מאשר לעשות הרבה יותר ולהפיל "שבבים" מדיי פעם? יש ב"משחק" הזה פוטנציאל להרחבת כוחות הביצוע ותחושת הרווחה, ללמידה עצמית מרתקת. מובן שלא מומלץ לחפף בכוונה בדברים מהותיים ויש בהחלט מקומות בהם נכון לעשות דברים בצורה מעולה. יש דברים חשובים יותר ופחות, יש מצבים בהם שווה להשקיע יותר ויש פחות. גמישות היא מפתח ליעילות.